פיכמן שי נ' עיריית תל אביב יפו 

בתי המשפט

תק 010152/05
בית משפט לתביעות קטנות ת"א

04/05/2006
תאריך:
כב' השופטת אילני יעל
בפני:



התובע
פיכמן שי
בעניין:

נ ג ד

הנתבעת
עיריית תל אביב יפו



פסק דין

ביום 20.12.04 שילם התובע לנתבעת סך של 566 ש"ח, בעקבות הליכי גביה שנקטה הנתבעת, לגביית קנס בגין דו"ח חניה שהוטל על שם אשת התובע. התובע שילם את הסכום הנ"ל לאחר שביום 19.12.04 הודבקה על דלת ביתו התראה בטרם ביצוע הוצאה לפועל, אזהרה אחרונה לפני פריצת הדלת והוצאת הרכוש (נספח 2 לכתב התביעה). להתראה זו קדמו דרישות והתראות מחודש 9/03 ו- 12/03.

תביעה זו הוגשה בשם התובע, שכן במועד ביצוע העבירה היה הרכב בחזקתו ובשימושו, והוא זה אשר שילם את הקנס.

אין מחלוקת שדו"ח החניה הפך לפסק דין חלוט ביום 5.11.99.

השאלה היחידה שבמחלוקת היא האם נשלחה לתובע (ליתר דיוק, לאשתו) הודעה ודרישה לתשלום החוב במסגרת המבצע להפחתת הקנסות המכונה "מבצע שטרית", בחודש אוקטובר 2001.
אם לא נשלחה הודעה כאמור - כי אז התיישן העונש שהוטל - הקנס, והליכי הגביה ננקטו שלא כדין. ואולם, אם נשלחה ההודעה במסגרת מבצע שטרית, בחודש 10/01, כי אז עצרה הפעולה שנקטה הנתבעת את מירוץ תקופת התיישנות העונש.

הנתבעת טוענת כי שלחה לאשת התובע הודעה במסגרת מבצע שטרית, ביום 30.10.01. ההודעה נשלחה בדואר רשום, במרוכז עם עשרות אלפי הודעות שנשלחו לחייבים, במסגרת מבצע זה. אין בידי הנתבעת ראיה ישירה למשלוח ההודעה לאשת התובע. בנוסף, אישורי משלוח ההודעות לא נשמרו כתוצאה מתקלה. הנתבעת מתבססת על ראיות שהגישה להוכחת משלוח ההודעות לחייבים במרוכז, ביניהם גם אשת התובע. להוכחת משלוח ההודעות הגישה הנתבעת שלושה תצהירים ותעודות עובד ציבור.
תצהיר ראשון הוגש מטעם הגב' רונית חורש, מנהלת מחלקת חניה ואכיפה אצל הנתבעת ומנהלת מאגר המידע המצוי בחברה לאוטומציה. בתצהירה פירטה כיצד נקלטו ונשמרו פרטי הדו"חות והחייבים במסגרת מערכת מחשוב המנוהלת על ידי החברה לאוטומציה. כיצד הוכן קובץ מחשובי שהכיל את פרטי החייבים, והועבר לבית הדפוס "אניה דיוור ישיר" - אשר הדפיס את הודעות המבצע בהתאם לנתונים שבקובץ. לתצהיר הגב' חורש צורפו העתקי חשבוניות שהוצאו על ידי "אניה דיוור ישיר" על התשלום עבור הדפסת ההודעות. מספר ההודעות עבורן נגבה התשלום על פי החשבוניות, זהה למספר הודעות שבקובץ הנתבעת. כן צורפו אישורי משלוח הדואר הכמותי של הודעות המבצע.

תצהיר נוסף הוגש מטעם הגב' אידה בר ששימשה כמנהלת לקוח בבית הדפוס "אניה דיוור ישיר" ועבדה מול הנתבעת. בתצהירה פירטה את התהליך בו התקבל בבית הדפוס קובץ מחשב הנתבעת עם פרטי החייבים, הודפסו הודעות על פי נתוני הקובץ, והועברו על ידם לבית המיון של רשות הדואר, בצירוף תעודת משלוח בו צוין מספר ההודעות המדויק שנשלח. מעבר לבדיקות שנעשו על ידי בית הדפוס במהלך העבודה, נעשתה בדיקה נוספת להתאמת מס' ההודעות, על ידי שקילת המעטפות למשלוח בבית המיון של הדואר.

החוליה האחרונה בשרשרת היא רשות הדואר. הנתבעת הגישה תעודת עובד ציבור ערוכה על ידי מר עורקבי איתן ששימש כמנהל תחום היסעים ודפוס והיה ממונה על קופת בית המיון הרלוונטית. בתצהירו פירט גם הוא את תהליך שקילת המעטפות באמצעותו נבדקה ההתאמה בין מס' דברי הדואר שהוצהרו על ידי בית הדפוס לבין משקל דברי הדואר. נמצאה התאמה מלאה ודברי הדואר נשלחו למשלוח בדואר רשום.

שמעתי את הצדדים, עיינתי בתצהירים ובתעודות עובד הציבור שהוגשו על ידי הנתבעת, על נספחיהם, ולאחר בחינתם של כל אלה סבורה אני שהנתבעת הרימה את נטל ההוכחה להוכיח את משלוח ההודעה לאשת התובע.

הליך משלוח הדואר הכמותי, החל בהכנת קובץ המחשב בו פרטי החייבים, ביניהם אשת התובע, על ידי הנתבעת, וסיומו במשלוח דברי הדואר על ידי רשות הדואר, פורטו בתצהירים ותע"צ שפורטו לעיל. יצוין שאיני מוצאת שחקירה נגדית של מי מהמצהירים יכולה היתה להעלות או להוריד מתוכן הדברים, שכן ברור שאיש מהמצהירים אינו יכול להעיד על משלוח דבר הדואר הספציפי לאשת התובע.
יתכן שלא הייתי מסתפקת בהוכחת תהליך המשלוח המרוכז הנ"ל לבדו, שכן ברור שתתכנה טעויות ותקלות, כשמדובר במשלוח עשרות אלפי דברי דואר, אלא שבמקרה זה מצאתי חיזוקים לגרסת הנתבעת על משלוחו דבר הדואר לאשת התובע:

לא שמעתי טענה נחרצת של התובע על אי קבלת ההודעה. בכתב התביעה - לא נטען שהודעת הנתבעת לא התקבלה על ידי התובע או אשתו. כל שנטען בו הוא שהנתבעת אינה יכולה להוכיח את דבר משלוח ההודעה. איני סבורה שמדובר בעניין שבניסוח. התחזקתי בדעתי זו לאחר ששמעתי את התובע. גם מעדותו לא שוכנעתי באי קבלת ההודעה.

זאת ועוד, אשת התובע, עליה הוטל הקנס ואליה מוענו ונשלחו ההודעות השונות על ידי הנתבעת, לא העידה בפני. על אף שמדובר בבני זוג הגרים יחד הייתי מצפה שאשת התובע תעיד מפורשות על כך שלא קיבלה את הודעת הנתבעת.

אין מחלוקת שהכתובת אליה נשלחה ההודעה, כמו הכתובת אליה נשלחו כל ההודעות האחרות שהתקבלו אצל התובע, והכתובת בו נמסרה ההתראה על העיקול - היא כתובת התובע ואשתו, והם התגוררו במקום לאורך כל התקופה הרלוונטית.

בחודש 9/03 קיבל התובע דרישה לתשלום החוב, בהתאם לפקודת המסים (גביה), בטרם ביצוע הליכי גביה. התובע לא פנה אל הנתבעת בעקבות דרישה זו ולמעשה לא נקט בפעולה כלשהי בעקבותיה. התובע מוצא בכך חיזוק לגרסתו. לטענתו, (כפי שהועלתה בתגובה שהגיש בכתב לאחר הדיון) אי נקיטתו בפעולה נחרצת מול הנתבעת עם קבלת התראה זו, מצביעה על 'ידיעתו הוודאית כי הדו"ח התיישן'. איני מקבלת טענה זו של התובע. אני סבורה שיש בעובדה זו כדי לחזק את גרסת הנתבעת. ראשית, אם ידע התובע בוודאות על התיישנות הקנס במועד בו קיבל את ההתראה, דווקא אז סביר היה שיפנה מיד לנתבעת ויתרה בה שאינה רשאית לנקוט בהליכי גביה בשל התיישנות הקנס - כדי למנוע הליכים כאלה. שנית, טענתו שבשלב זה (9/03) ידע בוודאות על התיישנות הקנס, אינה מתיישבת עם הנטען בכתב התביעה, לפיו, ניסה לברר את חוקיות הגביה והעיקולים לאחר הודעת העיקול מחודש 12/04.

סוף דבר, הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי שלחה לאשת התובע, בדואר רשום, הודעה במסגרת "מבצע שטרית" בחודש 10/01, הקנס לא התיישן, ופעולות הגביה ננקטו על פי הדין. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 200 ש"ח.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לצדדים.

5129371
54678313

5129371
54678313ניתן היום ו' באייר, תשס"ו (4 במאי 2006) בהעדר הצדדים.



אילני יעל 54678313-10152/05

יעל אילני, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה